על מסכות שקופות 

יצא לכם לערוך קניות ביום חמישי בערב באחת מרשתות הקניה הגדולות?

בואו נדמיין את עצמנו, מגיעים עם עגלת קניות לתורים הארוכים העמוסים לעייפה. אנחנו בוחרים באחד התורים, שישה אנשים לפנינו.. לפתע אנו שומעים קולות מהתור ליד, אישה עם חמישה מוצרים בידיה, מבקשת לעקוף ולהגיע ישירות לקופאי.

סיטואציה מוכרת, נכון?

היא כנראה קיבלה אישור מהממתינים, שכן אנו מבחינים שהיא פונה לשני הראשונים בתור. אחד משיב בחיוב בעוד זה שלפניו מסרב.

אם היינו יכול לשים "זום אין" פנימה למחשבות של האנשים הממתינים בתור, מה היינו רואים?
האם התגובה שלהם שווה למחשבות שעוברות בהם פנימה? או שמא המחשבות עברו פילטרים של חששות/הגנות/מניפולציות שונות שיצרו מסכה המסתירה את האני הפנימי האמיתי?

האם הבחור שאיפשר את המעבר עשה זאת מתוך רצון או מתוך אי נעימות חברתית (מה יחשבו עלי, זה לא מנומס לסרב לאישה...), ואולי מתוך חוסר היכולת לסרב ולומר לא?
האם הבחור שסירב עשה זאת מתוך עמידה על שלו או מתוך הפחד להיראות פראייר? ואולי תמיד הרגיש שלא רואים אותו ופוגעים בו ולכן אימץ אופן תגובה אסרטיבית (ולעיתים אגרסיבית) המגנה עליו מפני פגיעה ומפני חוסר הביטחון הקיים בו?

אנו נוטים לכנות התנהלות חיצונית שאינה תואמת את האני הפנימי, כמסיכה. המסכות רבות ומגוונות: ליצן החצר, הבחור הנחמד, הבחורה האקטיבית שמצליחה לתקתק עניינים, הבחור החזק שמתפקד בכל מצב,הבחורה הנשית העדינה...

לעיתים קרובות, אנו מסתירים את האני הפנימי ומייצרים אני חיצוני חלופי המאפשר לנו להתנהל בצורה נוחה. אני פנימי שהינו תוצר של חינוך, תרבות או ניסיון, המסייע בידינו להשיג את שאנו מבקשים, להגן עלינו מפני חששות-פחדים-חולשות הקיימות בתוכנו, ולאפשר לנו להצליח ולהתנהל בחיים.

אך לקראת פורים, היינו מבקשים לעצור ולשאול את עצמנו, האם המסכות אכן משיגות בעבורנו את שאנו מבקשים? והאם יתכן שבצד הרווח שבמסיכה, אנו משלמים מחיר (קטן או גדול) על לבישתה?

האם יתכן ש"הבחור הנחמד" מרוויח חברים ונמנע מהצורך להתעמת עם הקושי לומר לא, אך משלם מחיר כבד על ויתור עצמי ועל ויתור הצרכים הכמעט תמידי שלו?
האם יתכן ש"ליצן החצר" מרוויח להיות במרכז העניינים, אך משלם את מחיר החוסר רצינות בו הוא נתפס? או את מחיר הצורך תמיד להיות מצחיק ותוסס גם כשהוא עצוב ומבקש שקט או כאשר הוא חש צורך לשתף במה שהוא חווה?
האם הבחור החזק לא משלם מחיר גבוה מדי על אי היכולת לתת ביטוי לחולשותיו/ צרכיו/ פחדיו/ כאביו?
האם המאמץ של ההסתרה של המצב הפנימי ושמירה על ציביון של שמחה ורוגע הוא אכן ריווחי? בכל מחיר? בכל מצב? ולמי הוא ריווחי יותר לחברה או לי?

ככל שההתנהלות שלנו היא של "אחד בפה אחד בלב", אנו משלמים את מחיר לבישת המסיכה: מחיר המאמץ  להסתיר את שבפנים / מחיר הויתור העצמי / מחיר הפעולה המנוגדת לערכים בה אנו מאמינים / מחיר הביקורת העצמית הפנימית ואי השקט הנפשי של "זה לא אני", "למה אני תמיד מוותר", "לא מכבדים אותי"....

אך, ככל שהמסיכה הופכת שקופה יותר, ויש הלימה בין ההתנהלות הפנימית להתנהלות החיצונית שלנו, אנו מרגישים יותר ויותר שלמים עם עצמנו.

אין הכוונה היא להתנהל באופן ישיר על פי הרגש הפנימי (עצבנות, עצב, אגרסיביות, פאסיביות...), אלא להיות מחוברים למקום הפנימי, לנהל אותו על פי האמת והערכים שלנו, ולהגיב באופן הנכון לנו כעת. כשאנו מתנהלים על פי האני הפנימי, בין אם נבחר לוותר לאישה המבקשת לעקוף בתור ובין שלא, נעשה זאת בצורה נעימה ומכבדת, נהיה שלמים עם הבחירה שלנו ונרגיש שבחרנו בדבר הנכון לעשות.

כשנלבש מסיכה שקופה, נרשה לעצמנו לבכות כשנהיה עצובים, נפעל בצורה ישירה להשגת מטרתנו (ונמנע ממניפולציות), נאמר את שאנו מבקשים לומר (בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים), נשוחח עם מי שנבחר (בלי לדאוג ל"מה יאמר" / "מה יחשוב"), נרשה לעצמנו להיות חלשים, נסכים לטעות........

כשנהיה כנים עם עצמנו, נסכים להקשיב לאני הפנימי ונעז לפעול על פיו, או אז נהיה שלמים עם עצמנו, והבחירות שלנו ימלאו אותנו שמחה ועוז.

פורים שמח!

 לקריאת מאמרים נוספים ליחצו כאן